"לחזור לחיים, צעד צעד" כתבה במגזין דבר

קישור לכתבה באתר דבר

 

"ליברה לופט" היא מסגרת שיקומית המעניקה לצעירים בתקופה משברית, או בעלי קשיים רגשיים-חברתיים, כלים "לעלות על המסלול", ולהוריהם כלים להתמודדות עם הקושי | מייסדת ומנהלת המקום, מיכל טמקין: "זה קצת מבלבל, נורא נעים ויפה פה, אבל החוקים מאוד ברורים. זה קשה לצעירים שמגיעים לכאן"

 

 

הדבר הבולט ביותר כשנכנסים ללופט של "ליברה", מסגרת שיקומית יומית עבור צעירים בני 33-18, הוא שנעים להיות בו. החלל המרכזי המואר והמעוצב, הספות, החצר הצמודה והמטבח הגדול והביתי, עשויים להשכיח מהמבקר שזהו מקום שמגיעים אליו צעירים שסובלים מדיכאון, חרדה, בעיות חברתיות, חוסר כיוון בחיים, קושי להיות במסגרת כמו עבודה או לימודים, או קשיים בתפקוד אחרי נקודות שיא כמו אשפוז פסיכיאטרי או שהות במכון גמילה. "זה קצת מבלבל", אומרת מיכל טמקין, מייסדת  ומנכ"לית המקום, שפועל בתל אביב. "נורא נעים ויפה פה, אבל החוקים מאוד ברורים. זה קשה לצעירים שמגיעים לכאן ומעורר התנגדות".

למה?

"כי לפני שהם הגיעו לכאן כל הזמן הכילו אותם והבינו אותם. זה דור שאפשר בו הכל וההורים מאפשרים הכל. ההורים מעשנים עם הילדים ורוצים להיות חברים שלהם. הצעירים לא נדרשים לצאת לעבוד כי מבינים ומכילים אותם, כי לא שמים להם גבולות, ועבור מי שסובל מדיכאון, חרדה, או משבר בחיים, דווקא הדבר הזה יוצר חוסר תפקוד כרוני. הם נכנסים למיטה בבית של ההורים ולא יוצאים".

"עכשיו הם גדולים ומשהו לא עובד"

 

"ליברה" קיימת כשנתיים (עם הפסקה בתקופת הקורונה). זו לא עמותה, ודמי ההשתתפות בתוכנית שמופעלת במקום יכולים להגיע לכמה אלפי שקלים. זו גם לא מסגרת טיפולית, ומי שבוחר להשתתף בה חייב להיות מטופל בקהילה. מטרת המקום, לדברי טמקין, היא להחזיר את הצעירים למסלול – לסיים תואר שנזנח, להתכונן לראיונות עבודה ולבחור עבודה שמתאימה להם, ולהיות חלק מקבוצה חברתית.

"האנשים שמגיעים לכאן", היא מסבירה, "הם במצב סוציו-אקונומי גבוה. הם לא רוצים ללכת לביטוח לאומי ולוקח להם זמן עד שהאסימון נופל. לרבים מהם היו ליקויי למידה בבית הספר, חלקם טופלו וחלקם לא. עבור חלק, ההורים סידרו להם, או שהם איכשהו הסתדרו, אבל עכשיו הם גדולים ומשהו לא עובד. אז מגיעים לכאן כל מיני מקרים, חלקם מוגדרים וחלקם לא, אבל מה שברור זה שהם לא מתפקדים, הם בבדידות מטורפת וקהילה זה חלק ממה שחסר להם".

"השאלה היא מה יקרה אחרי הטיפול"

 

טמקין (56, תל אביב), היא פיזיותרפיסטית שעבדה 20 שנה במקצוע. יש לה שלושה ילדים (31, 29 ו-26) והיא מספרת שמאז ומתמיד תחום השיקום דיבר אליה. "גם על אדם ששבר את הרגל או עבר ניתוח והכאב עבר, חושבים איך הוא ימשיך לתפקד. פציעה זה דבר שעוצר אותך. אותו הדבר גם כאן, הצעירים האלה במשבר נפשי, והשאלה היא מה יקרה איתם אחרי הטיפול".

על הרעיון להקים מקום כזה, לצעירים, חשבה זמן רב. "היה לי חשוב לברר אם כבר יש דבר כזה. עשיתי מחקר על דור ה-Y ועל מה קורה בארץ ובעולם. ראיתי יותר ויותר מקרים כאלה, שמגיעים לאשפוז, לפגיעה עצמית. הם יוצאים הביתה והולכים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים טובים, אבל אין שיקום. מה אתה עושה אחרי זה? מה אתה הולך ללמוד? מה קורה עם החיים? בשביל מה אתה קם בבוקר? אין לך חברים, וזה גם כבר פדיחה להורים. אף אחד לא יודע מה לעשות עם המצב הזה, שהולך ומסתבך".

"אין להם הרגלי אכילה. הם רגילים לוולט"

 

את ליברה מובילים מקצועית ניר אורן, עובד סוציאלי ומנחה קבוצות, קרן אדלר, הרכזת החברתית והדר גולדנברג שאחראית על הצד האדמיניסטרטיבי. "יש כאן שלושה אנשים בצבעים שונים ותפקידים שונים", מסבירה טמקין, "וכל אחד מקיף את הקבוצה באופן אחר". פעם בשבוע, בימי ראשון, מגיעים למקום גם שני פסיכולוגים, "מתאמי שיקום", שמקיימים שיחות אישיות עם הצעירים, "איתם הם עובדים על המטרות שלהם".

כמו מה למשל?

"מטרה יכולה להיות להגיע לפה בזמן, להתמיד, לא להבריז לתורנויות הבישול לברר מה התחביבים שלי, מה הרצונות שלי, מה אני רוצה ללמוד; או למי שהתחיל ללמוד, לברר או לעשות משימות באוניברסיטה. ביום שלישי אנחנו מוודאים שהם עשו את מה שהם דיברו עליו ביום ראשון בכל מיני דרכים: מתחלקים לזוגות, עושים מצגת, אני רוצה שתהיה להם תחושה של אקדמיה. זה מעין 'בייבי סטפס' לחיים, לצד קהילה, ספורט, אמנות ואוכל".

הפעילות בליברה מתקיימת שלושה ימים בשבוע, לפי לוח זמנים קבוע ומחייב. היום מתחיל במשבצת ספורטיבית – פילאטיס, אמנות לחימה או אימון פונקציונאלי בפארק, ולאחר מכן, משבצת של אמנות פלסטית או תיאטרון. "אני לא מוותרת להם", אומרת טמקין. "הם חייבים להגיע בזמן".

את אופי הפעילות בוחרים בהתאם לשלב בו נמצאים המשתתפים. "צריך להיות נורא מדויקים", אומרת טמקין. "אם אני מביאה אותם לפארק בחודש הראשון הם פשוט יעזבו את התכנית". היא מדגישה שכל מדריכי הסדנאות הם אנשי מקצוע שנבחרו בקפידה ומועסקים בשכר. בתכנית אין מתנדבים. בסוף הפעילות, יושבים המשתתפים לארוחה משותפת. טמקין מייחסת חשיבות רבה לכך שאת הארוחה יכינו הצעירים בעצמם. "כל הנושא של אוכל ולאכול סביב שולחן אחד הוא חשוב מאוד", היא אומרת. "אין להם הרגלי אכילה. הם רגילים לוולט, להזמין פיצה, וכאן יש להם תורנות".

"עוזרים להם לפרוש כנפיים"

 

משך התכנית נע בין שלושה לתשעה חודשים. לכל משתתף מוגדרים שלושה מחזורים אישיים. "בהתחלה", מסבירה טמקין, "הם מגיעים למקום חדש עם דרישות חדשות; בשלב השני הם צריכים לצאת לעבוד, ללמוד או להתנדב, איזושהי יציאה לעולם". בשלב הזה, היא מסבירה, "עולים קשיים. מתחילים, מפסיקים, ומדברים על זה תוך כדי. אלה נושאים שנורא מלחיצים אותם – ראיון עבודה, כתיבת קורות חיים".

איך עובדים על זה?

"ביקשנו מהמדריך של התיאטרון לעשות מפגש שמדמה ראיון עבודה; עכשיו למשל, כל אחד צריך להתנדב בעמותה כלשהי, אז קיימנו שיעור שבו כולם היו צריכים להגיע עם מחשב נייד, הסתכלנו איזה עמותות יש וכולם היו צריכים להשאיר פרטים אישיים אצל העמותות שנראות להם".

בשלב השלישי, האחרון, "עוזרים להם לפרוש כנפיים ולעוף". התהליך האישי, שמתקיים לצד התהליך הקבוצתי, מאפשר תנועה בה צעירים חדשים מצטרפים לתכנית בזמן שאחרים מסיימים ועוזבים. בימים אלה נפתחת בליברה קבוצת אחר הצהריים, למי שכבר עובד או לומד אבל עדיין זקוק לקהילה.

"בקבוצת ההורים חולקים בקשיים"

 

התכנית כוללת גם קבוצת הורים, שאותה מנחה אורן, העובד הסוציאלי, במטרה לשלב אותם בתהליך שעוברים ילדיהם. "יש פה הורים שיש להם מגבלה בקשר שלהם עם הילדים", אומר אורן. "לחלקם קשה לעשות שינוי או לחיות עם הידיעה שמאחורי הסיבוב יש בור. בור יכול להיות אשפוז, אובדנות. אני מוביל אותם לא להחזיק את זה לבד, וזה משהו שרוב ההורים בקבוצה התחברו אליו".

"בקבוצה לא מדברים בהכרח על הילדים, אלא חולקים בקשיים", מוסיפה טמקין. "ילד בן 30 שקם באחת בצהריים, שמעשן כל היום סמים, זה קשה. אלה לא מקרי רווחה, הם בעצם שקופים, הם בבית ואף אחד לא מדבר כי זה לא נעים. ראיתי מקרים שבהם גם אם הילד מטופל עשרות שנים, הוא חוזר הביתה לאותה תבנית".אחד המכשולים שאיתו מתמודדות המשפחות הוא מה שאורן מגדיר כ"קושי בשותפות. העבודה היא על איך מטפלים בבעיה יחד. היכולת של הילד להגיד: 'אני לא מסוגל לעשות שום דבר, כי אני מרגיש שיש לי אבן בלב. סליחה שאני לא עוזר בבית', זה חלק מהתהליך".

"האתגר החברתי משמעותי"

 

לדברי אורן, החברות בקבוצה היא הדבר שיוצר הבדל משמעותי בין ליברה למסגרות שיקומיות אחרות. "יש במקום הזה קסם. הרבה פעמים התחושה של הצעירים שבאים לכאן היא, 'זה מה שאני יכול', וההנחה שלנו היא שהם יכולים קצת יותר מזה, והמסגרת עושה את זה. האתגר החברתי הוא משמעותי. יש פה אנשים שהכישורים החברתיים שלהם מועטים. אני מאמין וגם רואה שהקבוצה עושה את העבודה.

"הקטע של לצאת מעצמך ולראות את האחר, זה דבר שקורה כאן, וזה ממש יפה", אומרת טמקין ונותנת כדוגמה מקרה שבו אחד המשתתפים בתכנית לא הגיע בזמן כמה פעמים עד שנאמר לו שלא יוכל להמשיך להגיע לפעילות. "הוא נעלב והודיע שהוא לא יגיע יותר. זה אחד שאין לו חברים, והם נסעו אליו הביתה, לשכנע אותו לרדת מהעץ ולבוא. ההורים שלו אמרו: 'מה זה הדבר הזה? בחיים לא היה לו כזה דבר שלא אנחנו יזמנו'. נוצרים ביניהם קשרים. אנשים שלא היו להם קבוצת ווטסאפ שנים, פתאום יש להם קבוצת שייכות".